הכפר הנטוש והסיפור הלא יאומן במגרש החנייה

השמש מתחילה במסעה מערבה, ואנחנו עומדים חסרי אונים במגרש החנייה המאולתר, מבינים שהרכב שלנו נפרץ והטלפון של קרני נגנב.

שעתיים קודם לכן, בוילה.

הבנים רוצים ים, אני רוצה עתיקות.

אחרי התכתשות קלה, בה הם עושים תחרות מי מעקם את האף יותר בנחישות, ואני מנסה לשכנע במילים יפות ותיאורים ציוריים שיפרגנו לי שעה של גרייס עם אבנים כי מה כבר ביקשתי בטיול הזה חוץ מספא, לבסוף מגיעים לפשרה - נלך ללטף אבנים ואחר כך לים. בום.

מגיעים לכפר הנטוש Kayakoy, בדרך הררית מפותלת בתוך יער אורנים עבות, מוצאים חניה על דרך עפר ליד אחת הכניסות, ושמים פעמינו אל המקום הכה-מרתק הזה.

מדובר בכפר רפאים, אחד הגדולים והמיוחדים בעולם, שננטש כליל מתושביו וכיום הוא מוכרז כאתר מורשת של אונסק״ו.

בכפר פזורים כאלפיים בתי אבן חשופים, המעידים כאנדרטות אילמות על ההיסטוריה של המקום.

הכפר היה מאוכלס בתושבי אנטוליה ממוצא יווני, שחיו שם מאות שנים, והועברו במסגרת חילופי האוכלוסין עם טורקיה בשנת 1922 ליוון. האזרחים הטורקים שהגיעו להתגורר שם, בנו את בתיהם למרגלות האתר הנטוש, אותו בחרו לשמר, וכיום יש בכפר החדש בתי הארחה, בתי קפה וחנויות קטנות למזכרות.

האתר מהווה גן עדן לחובבי צילום ולכל מי שההיסטוריה של האזור מרתקת וסוחפת אותו, כמוני. וכך הגענו לשם נספחיי ואני לטיול בין ערביים שליו.

משוטטת בין המבנים הנטושים שנצבעים בגווני הכתום-צהוב, מדמיינת את חיי הכפר, בורות המים, ריח הקמינים, הילדים הרצים לבית הספר ואת צלילי הפעמונים מהדהדים מהכנסייה, מטפסת לראש ההר ומצטמררת מהעוצמה הזו של השקט שהיה פעם מלא חיים, עד ששומעת את הבנים קוראים לי בקול חי למדי מלמטה. הם רוצים ים ועכשיו תורם. נו טוף, אני כבר אתייחד עם אבנים בקבר.

יורדים בחזרה ומגיעים לרכב. אני מתיישבת במקום שלי ורואה עקבות של בוץ טרי על השטיחון של הרגליים. הבנים מתיישבים מאחור וגם הם רואים עקבות. קרני מכניס את היד לכיס בגב הכיסא כדי להוציא את הנייד שהשאיר - ואין שם כלום.

מייד כולנו קופצים ומתחילים לחפש, לנסות לחייג, לברר עם עוברי אורח אם ראו משהו, ולאחר דקות ארוכות עומדים חסרי אונים במגרש החנייה המאולתר ומבינים שהרכב שלנו נפרץ ושאין מה לעשות, צריכים לקבל בהכנעה את האירוע הבלתי צפוי הזה ולהמשיך הלאה. מיותר לציין כי קרני מתוסכל ועצוב עד עמקי נשמתו המתוקה.

ממש ברגע הזה, שניה לפני שאנחנו נכנסים לאוטו כדי לנסוע משם, נעצרת לידנו פיג׳ו 2008 שכורה זהה לשלנו בחריקת בלמים, מתוכה יוצאת משפחה של תיירים מהודו, ואישה צעירה עם הטלפון של קרני ביד ניגשת ושואלת ״האם זה במקרה שלכם?״

מסתבר שטל השאיר בטעות את הרכב פתוח, התיירים החמודים האלה יצאו מהאתר ההיסטורי ונכנסו לרכב שלנו בשיא הטבעיות, שכחו לנקות רגליים מהבוץ שהלכו בו, וניסו להניע. משלא הצליחו, הבינו שטעו בזיהוי, ויצאו.

האמא, שישבה בכיסא האחורי לקחה איתה בטעות את הנייד של קרני, ורק לאחר כרבע שעה של נסיעה היא שמה לב לכך.

כאשר הם הבינו את הטעות, עשו פניית פרסה וטסו אלינו בשיא המהירות דרך היער העבות והעיקולים החדים, וכל הדרך התפללו שאנחנו עדיין שם.

מזל שמצאו אותנו, ולא רק בגלל הטלפון שחזר אל בעליו ההמום והמאושר, אלא בעיקר בשביל התחושה הטובה שבעצם שום דבר לא נפרץ וכלום לא נגנב ואנחנו יכולים להמשיך בבטחה במסענו, עם בוץ על השטיחים ושמחה בלב.

האישה החמודה קיבלה ממני חיבוק ענק ששמור לאימהות טועות ונחושות, ולשמירה הפרטית הפנטסטית והבלתי תיאמן על הגוזלים שלהן.

הכפר Kayakoy - מידע וטיפים:

* השם Kayakoy בתרגום חופשי הוא "כפר הסלע". הכפר הוכרז כאתר ידידות ושלום של אונסק"ו, ומלבד בתי הכפר הנטושים ניתן למצוא בו גם שתי כנסיות - עליונה ותחתונה (שהוסבה למוזיאון בו מוצגים שרידים מהכפר), בית ספר, מזרקה, בורות מים, קפלה קטנה על ראש הגבעה עם נוף יפיפה של הים והעמק הפורה. מומלץ מאוד להגיע לשם בשעות בין הערביים, כאשר השמש השוקעת משרה אווירה ציורית ומוסיפה עוד נופך מיסטי למקום הסוריאליסטי הזה.

* הכניסה בתשלום סמלי מאוד - 7 לירה טורקית לאדם. יש בוטקה בכניסה לאתר, שם משלמים ונכנסים מייד לשביל העולה מעלה.

* החניון, כפי שכבר הבנתם בוודאי - מאולתר. וככזה, יש לשים לב לנעול את הרכבים ולא להשאיר חפצים יקרי ערך במכונית.

* שעות הפתיחה בחודשים אפריל עד אוקטובר: 9:00-19:00, ובחודשים נובמבר עד מרץ: 8:00-17:00

---

הפוסט הבא הוא על אתר פינטרסטי משגע, צונן ומפתיע. מתי ישבתם לאחרונה על שפת נחל שופע, על גבי כריות נוי מקושקשות, שתיתם תה טורקי או קפה והאבסתם קערת צ'יפס ענקית?

הו... וולקאם לאחת מפנינות הטבע הכי יפות שתהיו בהם, עם טוויסט היסטרי לקינוח.